הריצה הכי טראומתית, חזקה, עוצמתית ומשנה חיים שלי

הריצה שסבלתי בה מהצעד הראשון ועד הרבה אחרי שהיא הסתיימה.
ולנסיה 2022. מרתון. 3:23:37

זה קטע כמה יש ריצות שמתחברות מהצעד הראשון ואנחנו מרגישים טוב ויודעים שהיום יהיה טוב, ולעומת זאת יש כאלו שמהצעד הראשון אנחנו מבינים שהיום זו מלחמה. היום יהיה לא פשוט וזה הזמן להפעיל את התותחים הכבדים, כלומר הראש.
נכון. במרתון קשה לדעת מראש שכל הריצה
תהיה טובה. יש דרך ארוכה והרבה יכול לקרות. אבל אנחנו לא מגיעים למרתון טאבולה רסה. אם התכוננו כמו שצריך, אנחנו יודעים מה ואיך נרגיש לאורך הדרך. יודעים איך להתנהל ומה לעשות, ורוב הסיכויים שאם נלך לפי הספר, ספר החוקים שלנו, אותו כתבנו באימונים, לא יהיו טעויות.
אבל כשהריצה מתחילה רע, אנחנו בברוך.
וההפך הגמור מטבריה של שנה לפני, בולנסיה באתי למלחמה. ניסיתי להתעלם להכחיש, אבל בשנייה הראשונה של הזינוק כבר הרגשתי את זה.
ריצה היא מראה של הנשמה. היא מראה מי אנחנו. את החוזקות שלנו. החולשות שלנו. וכמה כוחות יש בנו. ואם חשבתי שאני חזקה, לא ידעתי עד כמה, עד ולנסיה 2022.
לוקחת אתכם יומיים לפני הזינוק.
יום שישי 2.12.2022. ולנסיה. ספרד.
יוצאים לריצה קלה. משהו לא מרגיש לי טוב. שרירי הסובך (תאומים) תפוסים לי. ממש חזק. משהו שלא הרגשתי כל תקופת האימונים.
אני רצה קל וסובלת בשקט. אולי זה התרגשות. אולי לחץ. אולי מהטיסה. מי יודע.
יום אחרי זה, אותו דבר. הפעם אני כבר מתחילה
להלחץ. אני סובלת אבל לא בשקט. עוצרת לבכות. ומודאגת ממש.
החברים מסביבי מרגיעים אותי וגם מוטי המאמן שלי מרגיע מרחוק ואומר שאתחיל את הריצה ככה וזה ישתחרר גג תוך 10 קמ.
מתפללת לטוב.
חוזרת בסיפור ליום המרתון. פלוס העמסת פחמימות מוגזמת מדי שנפגש בה בהמשך הדרך.
עושים חימום. ההתרגשות עולה. אבל אני כבר מרגישה בפנים שהיום זה לא היום.
שהשיא שבניתי עליו, 3:18, לא יקרה היום.
אני בכושר לזה. יכלתי לעשות את זה. אבל היום זה לא היום.
הכל מוכן. ג׳לים. מלח. שתיתי מספיק. אכלתי הרבה יותר ממספיק.
יוצאים לדרך.
קילומטרים ראשונים של מלחמה כפולה.
ולא רק כי כואב לי. וכואב לי. ואני, הגורו של ריצה
ללא סבל, סובלת.
הצפיפות נוראית ואי אפשר לרוץ בקצב המתוכנן.
אז בפועל נאבקים, מתאמצים, אבל הקצב – איטי מדי.
שרירי הסובך תפוסים חזק ואני רק מתפללת שזה ישתחרר.
בק״מ 10 זה באמת משתחרר, אבל אז הבטן מתעוררת ומזכירה לי שעשיתי טעות בהעמסה ואכלתי קצת יותר מדי. הבטן כואבת. מאוד. ואני מבינה שלא תהיה פה שום ברירה אלא לעצור להתפנות באמצע הריצה. בחיים לא קרה לי בתחרות, אבל תמיד יש פעם ראשונה ואין באמת ברירה.
אז עצרתי בצד. התבאסתי והמשכתי.
אם חשבתי שפה הפיאסקה נגמרה, התבדתי. פה
היא רק התחילה.
בק״מ 20 אני מבינה שאין לי תחושה ברגל ימין מהברך מטה. כן. כלום. Numb.
מרגישה את אצבעות הרגליים אבל למעלה
כלום.
וככה אני רצה. אפשר לומר רק עם רגל אחת.
עד שבקילומטר 30 רגל שמאל אומרת לי – שומעת? אני מיציתי. לא יכולה יותר לבד ובשניה, בלי לשים לב אני מוצאת את עצמי על הרצפה. שפשופים בכל הגוף וברך שמאל אחת מפוצצת. שניה לפני שאני מתחילה לבכות אני מתאפסת ואומרת לעצמי – את התוצאה שרצית לא תעשי וזה ברור.
אבל יש לך שתי אפשרויות. להשאר על הרצפה ולבכות על מר גורלך או לקום, ולסיים את הריצה. באת לולנסיה כדי לרוץ מרתון. אז תוכיחי לכל מי שתמך, פירגן ועודד מקרוב ורחוק שיש במה להתגאות.
קמתי. וחזרתי לרוץ.
12 קמ אחרי. עם המון סבל. שאפילו לפתוח את הג׳לים היה לי קשה, עם המון דם – מהברך והירכיים בגלל שפשפת, אני עוברת את קו הסיום.
מרגישה שבא לי לבכות ולהתעלף אבל אני רוצה את הבגדי החלפה שלי אז אני מדדה אל האוהל ציוד, אוספת את הדברים שלי, מתיישבת מאחורי האוהל ומתחילה לבכות את חיי. בוכה. ובוכה. ולא מצליחה להרגע.
ולא יודעת אם אני בוכה מגאווה, שמחה שסיימתי, עצב על התוצאה שפספסתי, או כאב.
כמה שעות אחרי, אחרי שאני נרגעת. ואחרי 60 ומשהו אלף צעדים אני בחדר שלי. עם קרח על הברך. אני טופחת לעצמי על השכם ואומרת – את מלכה.
את חזקה. הראש שלך פלדה.
מה שהיה היום זה עוצמה.
תודה לגוף ולראש שלי.