כל ריצה מתחילה אחרת
יש איזשהו אידיאל לרוץ בדבוקה.
להיות מוקפים בעוד רצים ברמתנו פחות או יותר.
שימשכו אותנו לפרקים ושאנחנו נמשוך.
בריצה ארוכה או עצימה זה באמת עוזר.
בזה אין ספק.
זו מעטפת.
לא סתם גם לרצי העילית יש מושכים, מכתיבי קצב, פייסרים.
לדעת שאתה צריך להצמד למישהו עוזר לך להשאר במצב פעיל ואקטיבי בריצה ולא ״לישון על הקצב״ או להכנס לטייס אוטומטי נוח מדי.
זה האידיאל. וכשתמיד ״צריך להיות בשיא״ או לעבוד בזה – זה נכון. זה נכון לרצי עילית, רצים מקצועיים. שזו העבודה שלהם. הפרנסה שלהם. שהריצה היא מקצוע ואולי יש בה פחות מקום ככלי טיפולי. או שאולי כן, אבל לא בשיא העונה.
אבל לנו, הרצים החובבים, שמשתמשים בריצה גם כטיפול שלנו בעצמנו, יש את הזכות לבחור מה נוח לנו, באותו רגע נוכחי.
בין אם אנחנו מתאמנים למרתון, לחצי או לכל מרחק אחר, תקופת האימונים היא ארוכה, ולא פשוטה. לא תמיד ולא לכולם.
רצים מתחילים תמיד שואלים אותי – מתי זה נהיה פשוט, קל.
ואני אומרת להם – זה לא. אנחנו פשוט יודעים להתמודד עם זה. ולמה לא? כי עבור רוב האנשים יצר האתגר קיים ותמיד שנרגיש שהגענו למקום נוח – נרצה אתגר חדש. לא סתם יש כרונולוגיה ברורה ודי קבועה.
מתחילים — 5 ק”מ — 10 ק”מ — חצי מרתון. מירוץ הלילה של תל אביב, מרתון תל אביב, מרתון טבריה, ים המלח, ירושלים. מירוצים בחו”ל. ומשם מחליטים אם רוצים להתחיל לעבוד על קצבים או להתחיל לחשוב על מרתון מלא.
אבל האתגר תמיד יגיע. עבור רובנו.
אם נחזור לתוכנית האימונים, הבנו שפשוט זה לא, בעיקר לרצים חובבים אגב, בגלל העובדה שיש להם ככל הנראה עוד המון דברים – משפחה וילדים, עבודה, חברים, וחיים..
אנחנו גם מבינים שאנחנו לא מכונות והחיים הם לא אידיליה, וכמה שלא ננסה – לא תמיד נצליח לישון 7 שעות, לאכול מדויק על הגרם ולהיות נטולי סטרס,ובהשפעה, ככה הריצה שלנו תראה, וזה בסדר.
אז איך אנחנו יודעים מה אנחנו? איזה סוג רץ אני?
התשובה היא שאנחנו לא בהכרח יודעים או חייבים לבחור.
יש ימים שנרצה להיות זנב לאריות,
אם קמנו באנרגיות גבוהות והכל מתחבר – יכול להיות שהיום זה יום מעולה לרוץ בדבוקה בקצבים המהירים שלנו. ולתת שימשכו אותנו.
זה יום שכנראה שגם הבטחון העצמי שלנו גבוה ובהתאם לזה תראה הריצה. ולא יפריע לנו גם להיות מובלים. ולתת שימשכו אותנו.
אם קמנו באנרגיות טובות, אבל הגוף לא מרגיש חזק – כי לא ישנו מספיק, לא התאוששנו מהאימון הקודם והחיים עצמם, יכול להיות שנעדיף להיות ראש לשועלים. למשוך דבוקה חלשה מאיתנו או לסכם עם החברים הרגילים לריצה שהיום רצים רגוע יותר.
וצריך להבין, שלפעמים אנחנו יכולים, מותר לנו ואפילו כדאי לנו להיות זאבים בודדים.
לרוץ לבד. בשקט שלנו. עם המחשבות שלנו, אולי גם מוזיקה. להתחבר לגוף ולנפש שלנו.
זה אומר עלינו משהו?
כן.
שאנחנו אנושיים.
וחשוב למצוא חברים לריצה שמבינים ומכילים את זה.
חברים לריצה הם חברים לחיים.
גם אם אתם פעם עם אריה, פעם שועל ופעם זאב.
אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.
עד הפעם הבאה,
♥
אביב
