כמעט חמש שנים עברו מאותו יום ארור.
יום שבו האדם שרצתי לצידו בבוקר באימון, כתף לכתף, נקבר בצהריים.
יום שכפי הנראה אני אזכור לכל חיי, כל שניה ושניה ממנו.
היום התחיל בחמש בבוקר, באימון קבוצה. תקופה שעוד התחלתי “מאוחר” – בחמש.
הייתי מאמנת צעירה והיה לי זמן…
יום שני בשבוע, שלושה ימים אחרי מרתון תל אביב באותה שנה.
מירוץ בו רצתי את העשרה ק”מ, רדפתי אחרי סמי, ואפילו כתבתי עליו פוסט בפייסבוק על זה.
little did i know
שזה יהיה פוסט הפרידה ממנו:
נחזור לאותו יום שני ארור, 25.2.2019,
5:34 בבוקר, אנחנו אחרי חימום, מתכוננים לצאת מפארק הרצליה לכיוון העלייה בגליל ים. אימון עליות.
אני רואה את סמי, מתהלך סביב עצמו ולא מבינה איך הוא עוד לא יצא לעליות, כי הוא היה מהדבוקה שהתחילה מוקדם יותר.
שואלת אותו מה הוא עושה בפארק ומזמינה אותו לבוא איתנו לעליות, הו, כמה זמן לקח לי להתאושש מההצעה הקטלנית הזו.
יצאנו לעליות, רצים בדבוקות קטנות, ואנחנו – סמי, אני, משה ורמי, (בסדר הזה, כתף לכתף) רצים ומגיעים למעבר חציה.
רואים שמגיע רכב ועוצרים.
שלושתינו, רמי, משה ואני, רואים שיש עוד רכב וממתינים.
סמי לעומת זאת. לא.
בהחלטה של מאית שניה הוא רץ לכביש, ואנחנו שחושבים שהוא ראה את המכונית ומחכה שהיא תעבור, מתבדים.
ורואים הכל.
אחסוך מכם את הפרטים הגרפיים, אבל אני לא אשכח את הצרחה שלי כשקלטתי שהוא לא ראה את המכונית, ואגיד שהתיישבתי במכה במקום ולמשך שבוע הרגשתי כמו אחרי מרתון.
אני זוכרת את שאר חברי הקבוצה מגיעים, הגברים יוצאי סיירות מעניקים לו עזרה ראשונה ואת כולנו ממתינים הרבה יותר מדי זמן לאמבולנס.
אני גם זוכרת שמאיך שראיתי את הפגיעה, הבנתי שטוב זה לא יסתיים.
שעות בודדות אחרי כבר הודיעו לנו שהוא נפטר בבית חולים.
וכמה שעות אחרי כבר קברנו אותו.
חודשים לקח לי לעבור שוב בצומת ההיא באוטו. ועוד כמה חודשים בריצה.
אני עומדת ברמזורים אדומים ויכולה לחכות גם כמה דקות.
ולא, אני לא מרגישה דבילית 😏
סמי, היית איש מיוחד במינו.
ואנחנו כולנו חושבים עלייך וזוכרים אותך.
תשמרו על עצמכם, שומדב לא יותר חשוב מהחיים שלנו.
עד לפוסט הבא,
אביב
