מעבדות לחירות

סיפור יציאת מצרים שלי

03.04.18

השבוע יצאתי מעבדות לחירות.

ובכן, לא באמת הייתי עבד ( ולא במצרים), לא נדדתי 40 שנה במדבר (רק רצתי 42.2 ק"מ...), לא ברחתי מפרעה ולא חציתי את ים סוף, אבל השבוע יצאתי לחירות האמיתית שלי.

הגיע הזמן לפשט את המטאפורה ולהסביר, כי נדמה לי שרובכם קראתם את סיפור ההגדה ואין צורך לחזור עליו.

מי שמכיר אותי ועוקב אחרי יודע שהחיים שלי מאוד אינטנסיבים (ועמוסים), ומורכבים מכמה רבדים.

לפני הכל אני אישה לטל ואמא לשלושה מקסימים (ושובבים!) - שי (בת 6), אור ותם (תאומים בני 3) (עליהם אתם יכולים לקרוא בבלוג - אמא'לה תאומים ונסיכה).

אני בת להורים נפלאים שמאז ומעולם העניקו לי את כל העזרה, התמיכה והאהבה שכל אדם רק יכול לחלום עליו.

למדתי מנהל עסקים עם התמחות בשיווק והתמחות משנה בפרסום. בשמונה וחצי השנים האחרונות עבדתי בתחום האונליין מדיה (פרסום אונליין, ניהול קמפיינים בפייסבוק, קנייה ומכירה של שטחי פרסום ועוד)

מאז ומתמיד הייתה לי אהבה גדולה מאוד לספורט, כושר, בריאות ותזונה נכונה.

מאז שאני מכירה את עצמי אני מתאמנת - התעמלות קרקע, כדורעף ואתלטיקה קלה בילדות. כל חיי הבוגרים עסקתי בספורט (חובבני, אבל מדי יום) - ריצה, כוח, ספינינג, אירובי מדרגה, מה לא? עשיתי שני חצאי מרתון ולאחרונה השלמתי מרתון מלא (את סיפור חוויות המרתון שלי תוכלו לקרוא כאן). אני מרגישה שהריצה היא המקום שלי, זו האהבה שלי.

בשני ההריונות שלי התאמנתי* ככל שהתאפשר לי - עם שי (הריון ראשון, תקין) התאמנתי עד שבוע 38, ליתר דיוק - עשיתי ספינינג יומיים לפני הלידה. בהריון השני (הריון תאומים) התאמנתי עד שבוע 28, שאז לצערי נאלצתי להכנס לשמירת הריון. בזכות ההקפדה על הכושר ועל תזונה נכונה במהלך ההריונות, חזרתי לגזרה מאוד מהר וגם חזרתי להתאמן מיד לאחר אישור הרופא (6 שבועות אחרי הלידה, בתום משכב הלידה).

הספורט הוא הבית שלי, הפסיכולוג שלי, המקום השקט, הרועש, הקשה, המאתגר, המספק. הוא הכל עבורי.

אני לא אשכח את אחת הריצות הראשונות שלי אחרי הלידה של התאומים. פתאום במהלך הריצה מצאתי את עצמי בוכה. כן, קראתם נכון. בכיתי תוך כדי הריצה. השילוב של ההורמונים (האנדרופינים שמופרשים במהלך פעילות גופנית וההורמונים שמשתוללים בגוף אחרי הלידה), הרגשת השחרור, הניתוק הרגעי מהתינוקות (שלא לדבר על חזה גדוש בחלב), הנאה, אושר, בשילוב לחץ ודאגה לקטנים, ועוד ועוד, גרמו לי לפרוק הכל.

בחזרה לתחילת הסיפור ואיך כל זה הופך ליציאת מצרים שלי...

השבוע, אחרי שמונה וחצי שנים בהם עבדתי באותה קבוצת חברות, שהייתה עבורי כמו בית ומשפחה, וכמעט שנתיים באותה החברה, תחת אותו מנכ"ל מדהים לאורך כל השנים (כמעט), החלטתי ללכת עם הלב.

ויתרתי על משרה נוחה ויציבה ומשכורת קבועה, בשביל לעסוק במה שהלב שלי רוצה - עולם הספורט, הבריאות והכושר. לעזור לאנשים, לעבוד עם אנשים, לגרום לאנשים להיות בריאים יותר ומאושרים יותר. כי אני יודעת כמה חיים ספורטיבים ובריאים יכולים לשפר לאנשים את החיים.

לא סבלתי במקום העבודה שלי, להפך. היו לי את הקולגות והבוסים הטובים ביותר שיכלתי לבקש. אבל החלטתי שעכשיו, בתזמון כל כך נכון, של חג החירות, זה הזמן שלי לצאת לחירות.
לממש את האהבה שלי ולעשות את מה שאני יודעת שאני עושה טוב, ויכול לעשות טוב לאחרים.


קרדיט: 
צילום: גילה שוסטר
לובשת: lupop 

*ניתן ומומלץ להתאמן בהריון, אך מומלץ לעשות זאת בליווי מאמן מוסמך (מוזמנות לפנות אליי :) ).