לכולם קשה מתישהו בריצה.
כן. גם לרצי עילית.
כן. גם למי שרץ 20 שנה.
מכירים את המשפט הנדוש – אם זה היה קל כולם היו עושים את זה? זה בדיוק זה.
יש משהו ברצים למרחקים, אלו שרצים כבר תקופה, אלו שלא מוותרים בקיץ כשממש חם או בחורף כשקר וגשום.
(כן, אני מאמינה שאותם אנשים היו רצים גם ב0 מעלות ובשלג)
היכולת להתעלות מעל המשבר ולצלוח אותו.
יש משהו אחד שהם עושים שגורם להם לנצח את המשבר הזה.
בין אם הוא בקמ 3 או 6 באימון/מירוץ 10 ק”מ או בק”מ 35 במרתון.
הם מדברים לעצמם ומשננים מנטרות חיוביות. מסלקים את המחשבות השליליות. המורידות (“למה אני צריכה את זה עכשיו” ” אני חלשה” “זה לא היום שלי”)
הכי קל לעצור. להפסיק. לחדול.
אבל לא בשביל זה התכנסנו. לא בשביל זה קמנו מוקדם, הלכנו לישון מוקדם, ויתרנו על לצאת בערב, אכלנו מספיק פחמימה. הכנו בגדים ונעלי ריצה. את האימון בשעון. טוב הבנתם.לא בשביל לעצור אחרי 5 ק”מ (מתוך 10 או 20 או יותר. אם זה האימון שלנו – אז מדהים!) ולחזלש.
כולנו אנושיים. ולכולם יש ימים שהריצה לא מתחברת אבל אם נלמד לעבוד באי הנוחות, להרגיש נוח באי נוחות האימונים שלנו יראו אחרת. אולי לא נשבור איזה שיא. אבל ללמד את הגוף להרגיש נוח באי נוחות. זה ה!דבר.
אז איך בכל זאת עושים את זה? איך משדרים למוח שיפסיק להתבכיין או במילותיהן של המתאמנות הדתיות שלי – איך לא נותנים ליצר הרע להתעסק איתנו ולהפריע?
כי נחמד להגיד – לחשוב חיובי ולדבר חיובי, אבל אז כשמגיע הרגע שקשה ובא לעצור, שוכחים הכל. אז מה עושים?
מה בתכלס ברגע האמת?
מתופפים ומחייכים!
מה?
כן. קראתם נכון.
נתחיל מהתיפוף – הרבה רצים מבזבזים אנרגיה על תנועה סיבובית של פלג הגוף העליון בריצה. אנרגיה שעדיף שתהיה מושקעת בדברים אחרים בריצה ולא בסיבוב.
מה נעשה בפועל? נדמיין וממש נעשה תנועות ידיים כאילו שאנחנו מתופפים עם שתי הידיים, אפילו לכמה שניות, ונראה כמה פתאום בית החזה נפתח, כמה אנחנו משקיעים יותר אנרגיה במנח של הגוף קדימה והאנרגיה שהשקענו בסיבוב (רוטציה) של פלג הגוף העליון, תרד ואיתה גם הדופק. כי השקעת האנרגיה המיותרת הזו העלתה לנו גם את הדופק וחבל.
והחיוך מה איתו? מה קשור חיוך? מי בכלל יכול לחייך בזמן אינטרוול? הו! תתפלאו. אם הגעתם למצב שאתם אפילו לא יכולים לזרוק חיוך למאית שניה באימון, עצים ככל שיהיה, עברתם את הקצב שלכם ממזמן. טרנקילו!
אנחנו פה (בכל זאת, לפחות קצת) כדי להנות. ואם ננסה לחייך זה מיד ירים לנו ואותנו. ואם יעבור מישהו מולנו, מבטיחה לכם שגם לו. ווין ווין.
חוץ מזה, אף אחד לא אמר שאי אפשר לעבוד קשה וגם לחייך. תראו את קיפצ’וגה. מסיים מרתונים בשעתיים וצ’ופצ’יק. עם חיוך על הפנים. אז מי אנחנו שלא נחייך?
תנסו. זה ירים לכם ואתכם. ומיד ירומם לכם את האנרגיות.
בסוף – ריצה היא אנרגיה פיזית וגם מנטלית.
אה כן, ואם ראיתם מישהי מתופפת ומחייכת לעצמה בגשם ב4:30 בבוקר. זו אני 🙂 פעם באה תחייכו חזרה.
מה אומרים? תנסו ?
עד לפעם הבאה,
שלכם,
אביב
